סכיזופרניה היא ארץ פלאות קשה. לחיות עם סכיזופרניה משמעותו מסע מפרך ותובעני שדורש עקביות בלתי פוסקת. זהו תהליך שחייב אותי לשנות את תפיסת עולמי, לבחון מחדש את מחשבותיי ולהתמודד עם מציאויות מתעתעות. בפעם הראשונה שבה חוויתי התקף פסיכוטי, הוכיתי בתחושת זרות מוחלטת – מובס, מבולבל, כאילו נשאבתי לעולם מקביל. באותו רגע חשתי פרץ אנרגיה אדיר ומשיכה לא מוסברת למטרה מסתורית, משימה סודית שרק אני יכול לבצע. למרות שהיו זמנים בהם נשארתי ער כל הלילה, הרגשתי חיוני, לא הרגשתי אפילו רמז לעייפות או תשישות. זו הייתה תחושה שלא הכרתי קודם – שילוב של התרגשות ופאניקה בו זמנית, כאילו משימה חדשה מילאה אותי ודחף אדיר לעשות משהו השתלט עליי. באותם זמנים הייתי בטוח בחובתי מתוך קריאה פנימית עמוקה: לפעמים הרגשתי שאולי אני משיח בן דוד, דמות אנושית במסורת היהודית שאמורה להביא שינוי לעולם. נמשכתי לחלוטין לרעיון הזה, חשבתי כל הזמן מה אני יכול לעשות כדי לקדם את מה שהפך למשימת חיי. זו לא הייתה הודעה חדשה; זו הייתה הודעה עתיקה כמו ההרים עצמם, והייתה בה תזכורת שיש כוח גדול יותר שמאחד אותנו מאשר מפריד בינינו, שמה שמפריד אותי מאחרים הוא רק הגוף החולף. כשאני מהרהר בקיומי, אני תוהה למה אדם כמוני – אדם ממוצע, בריא רוב הזמן ובעל אינטליגנציה גבוהה – צריך לעבור ניסיונות כה קשים. הבעיות שנתקלתי בהן היו בלתי פוסקות: עצב, בדידות, 11ייאוש, בידוד, ונטל של דיכאון קשה שנאבקתי בו במשך יותר מ שנים. בתקופה מסוימת הייתי יושב ליד החלון ומחכה שאלוהים יסביר לי את הסבל שאני עובר. הייתי צועק ושואל למה אני חייב לעבור כאב כזה. התחננתי לרחמים, וניסיתי להסביר שיש בי משהו שמונע ממני לישון ולמצוא שלווה. אני לא זוכר בבירור אם הוא שמע אותי; אך בכל זאת, אחרי התפילות האלו – שהיו כמו זעקות יגון – מצאתי מעט שלווה, כאילו בעצם המעשה קיבלתי נחמה.
· · ·
החיים עם סכיזופרניה הם מאבק תמידי על סף התהום. לחיות עם סכיזופרניה זה כמו לעמוד על קצה צוק, במאבק מתמיד לא ליפול אל תוך תהום של בלבול וכאוס. עבור מי שאינם מוכנים לכך, המצב הנפשי עלול להידרדר במהירות ולצאת מכלל שליטה, מה שמוביל לעיתים קרובות לאשפוז במוסד פסיכיאטרי. במקומות כאלה, מטופלים עלולים לאבד את היכולת לשלוט במחשבותיהם, ברגשותיהם ובהתנהגותם. כשאני מביט לאחור על חוויותיי, אני מרגיש הכרת תודה עמוקה על כך שהצלחתי להימנע מהגורל הזה. אולי זו הייתה עקשנותי, שעוצבה על ידי ההתמודדויות הנפשיות שעברתי, ואולי זו הייתה יד אלוהית שהכינה אותי למסע הזה. יש בי חלק שמרגיש שכל זה היה גורל שנכתב מראש, שאלוהים ידע שאעבור את הניסיונות הללו והכשיר אותי למה שמחכה בהמשך הדרך. אני מודה לאלוהים שנתן לי חוכמה, בינה ודעת להתמודד עם המצב הזה. הבנה זו, ההיגיון הזה, הם שמנעו ממני להגיע למקומות שבהם חולים רבים בסכיזופרניה מוצאים את עצמם. המחלה הזו משפיעה על התודעה וגורמת לאנשים לפעול בדרכים שאינם מסוגלים לשלוט בהן. אני גם מבין שכתיבה על חוויותיי בכנות כזו עשויה להיראות מטלטלת לקוראים, כיוון שרוב האנשים כלל אינם מדברים על סכיזופרניה, וגם אם כן, הם אינם נכנסים לפרטי פרטים כפי שאני מתכוון לעשות כאן. אך אני מאמין שהצגת תמונה כנה של חיי היום־יום עם המחלה, ההתמודדות עימה גם כשנדמה שאין עוד כוח לשאת זאת, היא דבר הכרחי. למרות שמדובר במחלה ללא מרפא, אני משוכנע שאפשר לחיות איתה, להסתגל ואפילו לשגשג למרות כל הקשיים.
· · ·
כשפוטרתי מעבודתי כנציג שירות לקוחות ואיש מכירות בחברה, הרגשתי ייאוש עמוק. זו הייתה הפעם הראשונה שפוטרתי, וזה פגע בי קשות. זה לא היה רק אובדן תעסוקתי, אלא תחושה של אובדן אישי וזהותי – כאילו איבדתי משהו מעצמי. מצאתי את עצמי שואל למה אני בכלל קיים, מה הערך שלי. הימים שלאחר הפיטורים היו מלאים בלבול, בתחושת ריקנות, ובחוסר יכולת לפעול. הסתגרתי בחדרי, שהיה עד אז המקום הבטוח שלי, אך הפך להיות כמו כלא, בזמן שניסיתי להרכיב את השברים ולהבין איך הגעתי למצב הזה. ברגעים השקטים האלה, בערה בי תשוקה לנקום בעבודה שגרמה לי סבל כה רב. הרגשתי שנעשה לי עוול, ורציתי צדק – שרק יכירו בכך שגם אני סבלתי. אבל למרות כל המאמצים האנרגיה והזמן שהשקעתי בניסיון להשיג צדק, זה הרגיש חסר תועלת. ככל שניסיתי להסביר את עצמי ולמצוא פתרון, כך הלכה וגברה אכזבתי. שלחתי מיילים, התקשרתי לאנשים, פניתי לכל מי שחשבתי שיוכל לעזור לי להבין למה זה קרה. אך כל תשובה שקיבלתי הזכירה לי כמה המערכת אכזרית וחסרת רחמים. לבסוף, הגעתי להכרה הכואבת: אולי בניסיונותיי להשיג צדק, חיפשתי נחמה שלעולם לא תגיע. האמת המרה היא שבית המשפט של החיים שופט לעיתים קרובות בלי צדק, בלי הגינות, ויש קרבות שפשוט אין טעם להילחם בהם. הבנתי שאין ברירה אלא להניח לעבר, להפסיק לחשוב כמה נפגעתי, ולנסות להתקדם הלאה. זו הייתה תובנה מרירה, שעוררה בי כעס ועצב, אך הבנתי שלהתאבל על מה שאבד פירושו להישאר לכוד במעגל של אומללות. לשחזר את החוויות הללו בספר הזה הוא לא דבר קל, והכתיבה עליהן עכשיו פותחת פצעים ישנים שהייתי רוצה להחלים מהם. כל שורה מרגישה כמו דלת שנפתחת ומשחררת זיכרונות ורגשות שניסיתי לכלוא בתוך תיבת פנדורה. העלאת הזיכרונות האלה מעוררת רגשות עזים – תחושות לא נוחות, שמעוררות בי רצון לברוח חזרה אל תוך הסיוטים שאיימו להשתלט על נפשי.
· · ·
הסימפטומים הראשונים של ההתפרצות הפסיכוטית הראשונה שלי היו אירוע מכונן – נקודת מפנה שהותירה חותם עמוק ובל יימחה על חיי ועל מחשבותיי. הסכיזופרניה, כך נדמה לי, היא כאילו אמצעי שמסיט את יכולת החשיבה ההגיונית של המוח, ומעוות את הדרך שבה אנו מפרשים את המציאות. משהו בי האמין שזו האמת. הרגשתי כאילו המציאות עצמה פונה אליי, נמרצת, משתלטת – כמעט זועקת אליי מסרים אישיים ובלתי פוסקים. . לאחר לילה של 2018 באוגוסט1אני זוכר את התאריך המדויק שינה טרופה, קמתי ואספתי כמה פריטים שנראו לי חיוניים באותו הרגע: פיסת בד לבנה קטנה, ספר תנ"ך – הספר היהודי הקדוש, מכונית צעצוע צהובה שקיבלתי בעבודה, בקבוק בושם, וספר אחד מיוחד – הארי פוטר והילד המקולל מאת ג'יי־קיי רולינג. הייתה לי תחושת דז׳ה וו, או משהו שקרוב לכך. מצאתי את עצמי בתוך חיים עמוסים בבעיות, בדיוק כמו הגיבור שבעלילה. העולם של הארי פוטר ליווה אותי עוד מילדותי, והוא נטוע עמוק בתודעה שלי. לקחתי את הספר כי הרגשתי, באופן מוזר אך מוחלט, שאני הוא אותו "ילד מקולל". באותה תקופה, כמעט חדלתי לגמרי להתעסק בהיגיינה האישית שלי. אחד הסימפטומים הידועים של סכיזופרניה הוא אדישות – חוסר אכפתיות כלפי עניינים בסיסיים כמו צחצוח שיניים או החלפת בגדים. אני זוכר שלא מצאתי שום הצדקה פנימית לרחוץ את גופי או להחליף בגדים. הגוף שלי, כך הרגשתי, פשוט אמר לי שאני כבר נקי. אולי זה נראה מוזר, אפילו דוחה, בעיני אחרים – אבל עבורי, זה היה טבעי, הגיוני, נכון. התחושות האלה, מוזרות ככל שהיו, הרגישו לי עוצמתיות ואמיתיות לגמרי. כמה ימים לפני תחילתו של ההתקף הפסיכוטי הראשון שלי, , נרדמתי כשראשי 2018 ביולי29חלמתי חלום נבואי. בתאריך נשען על שולחן המחשב, גופי כבד מעייפות, עיניי נעצמות. ברגע שנשאבתי לתוך השינה, העולם סביבי קרס והפך באחת לחושך מוחלט. לא היו צבעים, לא היו קולות – רק רִיק מוחלט. ואז, מתוך האפלה העמוקה הזו, הופיעה דמות. לא ידעתי להסביר אותה, אבל היא הייתה שם. ברורה. ממשית. היא עמדה שם, בוהקת באור לבן טהור, כאילו כל האור שבעולם התמקד בה. גוף אנושי, אך ללא פנים, בלי עיניים או פה, רק דמות מלאה בנוכחות עוצמתית שלא ניתן להחמיץ. כנפיים אדירות, פרושות כמו זרי אש של אור, התפשטו לצדדיה, ולראשה מגן דוד מזהב, זוהר ומבריק, שנצנץ באור שלא היה לו תחליף. היה משהו לא מציאותי בקיומה – כאילו היא חורגת מהמגבלות של הזמן והמקום. כל גופי קפא. פחד מילא כל תא ותא בגופי, אך יחד עם הפחד הייתה גם תחושת זעזוע חזקה, כאילו ראיתי את דברי האלוהים עצמם. הדמות, שעמדה כך מול עיניי, הייתה כל כך עוצמתית, כל כך בלתי ניתנת לתיאור, שהרגשתי כאילו העולם שסבב אותי התפוגג. הכול קרה כל כך מהר, כל כך חד – ברגע אחד היה חושך, ובשנייה הבאה הדמות המסנוורת הזאת עמדה לפניי, כאילו נשלחה אליי ישירות מהשמיים. היא הופיעה לרגע אחד בלבד, רגע שבו כל מה שהכרתי השתנה. התעוררתי בבהלה, מהרהר אם כל זה היה רק חלום, או שזו הייתה התגלות אמיתית של אנג’ל ליאו – המלאך המושיע. מספר ימים לפני ההתקף הראשון, קרה דבר מוזר: השפרצתי דיו של מדפסת על קיר חדרי, ועל הקיר הופיעה לפתע דמות – נער עם בד על ראשו, ילדה אוחזת בידו, ונחש שמאיים להכיש אותו. זה לא היה סתם כתם. זו הייתה תמונה של ממש, כמעט נבואית. משהו בי ידע שזה לא מקרי. היא הותירה עליי רושם עמוק, כאילו הייתה מסר שמכוון רק אליי. כעבור זמן קצר, מצאתי פיסת בד אמיתית זרוקה על המדרכה סמוך לביתי. בלי להסס הרמתי אותה ושמרתי עליה. הרגשתי שהיא סמל למה שקרה, הוכחה מוחשית למשהו נסתר שמתחולל סביבי. יצאתי מהבית והכול סביבי קיבל פתאום 2018 באוגוסט1ב־ משמעות. צבעי המכוניות, מספרי האוטובוסים – כל פרט היה סמלי, הסמיוטיקה הייתה קיימת בכל מקום. לקחתי איתי כמה דפים והשלכתי אותם בתחנת אוטובוס, כאילו מדובר A4ריקים בגודל בהקרבת קורבן, סימן של טוהר וחפות. ככל שעבר היום, צפיתי ברכבים לבנים ואפורים והרגשתי חיבור לא מוסבר אליהם. אך בכל פעם שראיתי רכב שחור ויוקרתי, חשתי גל של כעס, והייתה לי תחושה שהאנשים שנוהגים ברכבים כאלה איבדו את קשרם עם אלוהים. הסתובבתי ברחובות כשאני מנסה להבין את הרגשות והמחשבות המכבידות שאופפות אותי. כל פרט וכל פגישה נראו מלאים במשמעות, כאילו היקום מנסה לבטא משהו חשוב אליי או מנסה להגיד לי משהו. בהמשך היום, עליתי על רכבת לעיר באר שבע, ושם טיילתי, עם תחושת מטרה עצומה ועם משקל כבד של בדידות. אני זוכר שהתקרבתי לדוכן פלאפל ושאלתי את המוכר מה השנה, בתקווה ". באותו 2018לתשובה שתאמת את הרגשות שלי, אך הוא רק ענה הרגע, זה היה מוזר. במחשבתי, הזמן איבד לגמרי ממשמעותו הייתי כל כך מנותק מהמציאות, כלוא במחשבותיי במשך מה שחשבתי כנצח, ועכשיו, הנה אני, עומד בתוך המציאות אך מרגיש מנותק ממנה לחלוטין. כשהרכבים המשיכו בנסיעה ברחובות, הרגשתי כעס עז. בנקודה כלשהי הכעס הגיע לרמה כזו שלא ניתן היה להכיל אותו, ואיבדתי שליטה על עצמי. ברגע של אימפולסיביות, זרקתי את בקבוק הבושם שלקחתי על שמשת רכב וניפצתי אותו עליה. הרגשתי תחושת זוועה מלווה בפחד ומיהרתי להתרחק מהמראה – אבל מישהו ראה אותי ודיווח למשטרה. אף על פי שהכוח שחשתי היה עצום, כשהגיעו השוטרים אני זוכר ששיקרתי ואמרתי שאימא שלי חולה והיא שוכבת במיטה ולכן ביקשתי מהם שלא יענישו אותי. אני זוכר גם שבאותו יום לעסתי אדמה בפי וזה הרגיש לי טבעי. באותו יום זה היה כאילו העולם בודק אותי, והאירועים שסביבי משכו אותי למתוח את גבולות גופי ונפשי. אני זוכר שזה קרה באותו יום, כשישבתי על הדשא ונרגעתי מכל ההוויה, ופתאום עלתה בגרוני תחושת מחנק מוזרה. היה זה כאילו הזמן עצר מלכת, כאילו אני עומד על סף הקיום עצמו. הרוח האלוהית שליוותה אותי קודם לכן התחלפה בתחושת פחד בלתי מוסברת – כאילו זמני תם, כאילו אני עומד למות ברגע הזה. כל טיפת אוויר שרפה את ריאותיי והייתה כבדה, וכל נשימה הפכה למאמץ נוסף. הרגשתי שאני טובע בתוך ספק – שהעולם כולו סוגר עליי. היה זה כאילו עליי לנטוש את גופי, כאילו שערים נפתחים אל עולמות אחרים, ואני מביט בהם – תקוע בין מציאות לדמיון. התחושה הזו, ששילבה את נוכחות האלוהים עם אימת המוות, הציפה אותי עד שהאמנתי שכל רגע עשוי להיות הרגע האחרון. באותו יום, השמש צרבה את העצים ואת חלונות הבתים שהשקיפו עליי. היה זה כאילו מוחי רותח בתוך הגולגולת, ועורי בקושי מחזיק את עצמו מבלי להתפוצץ לכדי מלאך יפהפה. זה היה תהליך של טיהור – רגע מיסטי שדחף אותי עד קצה סבלנותי. אני זוכר את עצמי בשדה כלשהו, שותה מים, מבחין בשקט שעטף אותי – שקט זמני אך ממשי. בכל פעם שיצאתי לטיול, מצבי האמיתי היה מכה בי באופן ישיר. הייתי אדם שנלכד במלחמה בין כוחות שאין לי עליהם שליטה לבין מציאות פיזית ומחשבה אנושית. באותו רגע – כשתחושת החנק והפחד גאתה – חשתי שזו הזדמנות לפרוץ את מגבלותיי. האמנתי שעליי לעלות לגן עדן, לעבור תהליך שיעדן אותי, יזקק אותי, ויביא אותי לשלמות רוחנית. תהליך שבו אהפוך לאנג'ל ליאו – מלאך עז יותר מכל מלאך אחר. הייתי בטוח שזו הדרך היחידה להתעלות, לשנות את גורלי, ולהפוך לגיבור העליון של העולם. זו הייתה הקרבה שנדרשה ממני כדי להגיע לשלמות. כל עוונותיי וחטאיי יעמדו למשפט, ואולי ידונו אותי לגיהינום – אך בו בזמן הרגשתי תחושת צדק פנימית, אמת מוחלטת. הרגשתי שאלוהים בוחן אותי, מנסה אותי. שאני צדיק כמלאך ובסופו של דבר יתגלה הצד הטהור והאמיתי שבי. עמדתי על סף התהום, חוויתי כאב ופחד, וידעתי שעליי להיכנס אל תוך האש כדי להפוך למה שנועדתי להיות. היעד היה ברור: להפוך לאנג'ל ליאו, ולהגיע לגן עדן – המקום שבו יתגשמו כל שאיפותיי הרוחניות. לשכון ליד אלוהים, בשלמות מוחלטת. האספלט הלוהט תחת רגליי בער, אך תחושת השליחות דחפה אותי קדימה. כאילו העולם כולו היה חייב לעצור ולהביט בי. אני אנג'ל ליאו – מלך יהודה, משיח בן דוד, נבחר האל – והעולם חייב לראות אותי ולהכיר בי. כל פסיעה הרגישה כמו צו הגורל, צעד בלתי נמנע במסע לגאולת העולם. לא הייתה לי ברירה – הייתי מוכרח להוכיח את נצחיותי. כפות רגליי, חשופות לחום הקיץ, בערו מהאספלט, אך הן לא יכלו לעצור אותי ולמנוע ממני להגשים את רצוני. רצתי, חדור תודעה עמוקה, כשאני מנסה להוביל את העולם אל הדרך הנכונה – הדרך ש״תחת הבשר כולנו אדם״ מסמלת – ולהבהיר לכולם שאני כאן כדי להושיע אותם. להיות הגואל. משיח בן דוד. אבל אז רכב פגע בי. לא בעוצמה שתפיל אותי, אך הכאב היה חד מספיק. גל צורב שטף את כתפי השמאלית וכל תנועה הפכה קשה יותר מקודמתה, אבל לא עצרתי, המשכתי לרוץ, מנסה לשדר לעולם את מה שידעתי בתוכי.
· · ·
לאחר מכן הגיעו השוטרים – רק שניים, אך כל אחד מהם נראה בעיניי כצל גיהינום. הם לקחו אותי בניידת כאילו הייתי אסיר שעבר עבירה חמורה, והובילו אותי אל המוסד הפסיכיאטרי בבאר שבע. בתוך התקף ניתוק עמוק, התחושות הלכו והתרחקו ממני – הלשון שלי השתלשלה החוצה, והמוח כאילו נפרד מהמציאות. כשראיתי לאן אני מובל, דפקתי בחוזקה על חלון הרכב, מעין קריאת חירום לשחרור שנבלעה בתוך קולות ליבי. כשהם פתחו את הדלת, תקפתי אותם, מתנגד בכל כוחי לכל ניסיון להשתלט עליי. הייתי בטוח שהעולם כולו רוצה לפגוע בי, להרוג אותי ולקחת ממני את חירותי. רק אחד מהם – אילן, השוטר הרזה – רדף אחריי כשהרכבים חלפו בינינו על הכביש הסואן. השני, שמנמן יותר, נותר סמוך לרכב וניסה לחסום אותי, אך לא הצטרף למרדף. ניסיתי להימלט, אך אילן היה קרוב מדי וחסם את דרכי. כשהתקרב אליי, הדפתי אותו בניסיון נואש אחרון, אך הוא השתלט עליי ואזק אותי בידיים וברגליים. כשישבתי שוב במושב האחורי בניידת, אזוק, שמעתי לפתע מנגינה של שיר קדושה על גאולת ישראל. באותו רגע חשתי שאלוהים גואל אותי. אינני זוכר את שם השיר, ואני לא יודע אם הוא הגיע מהרדיו או מהרהורי ליבי, אך הצלילים הלמו בי. פתאום עלתה בי תמונתם של אימא, אבא ואחי – כשהם מבוגרים מאוד, נראים זקנים, כאילו הזמן עבר על פניהם ולא היטיב איתם. חשבתי שהם עומדים למות. התפללתי לאלוהים אבל אז קלטתי: הדבר החשוב באמת איננו התפילה אלא עצם היותנו. מהות האדם. השוטרים הביאו אותי הביתה. כשראתה אותי אימא, היא הזדעזעה. עיניה התמלאו בדמעות והיא לא ידעה איך להכיל את מה שקרה. באותו רגע עולמי השתנה, כל מה שהכרתי, כל מי שהייתי – נלקח ממני. כעת, כשאני מביט לאחור, אני מבין עד כמה אותו יום שינה אותי לעומק. התפיסה שלי על החיים והמציאות השתנתה באופן שלא העזתי לדמיין. סכיזופרניה היא מחלה קשה וארוכה, אך באופן נואש כמעט, היא אפשרה לי לתפוס את קיומו של אלוהים ואת משמעות חיי. שיתפתי את סיפורי, והיכולת להשמיע את קולי עזרה לי להוציא החוצה את החלק הפגום שבי – להכיר במסע שעברתי, גם אם היה קשה מנשוא. אני זוכר לילה אחד שבו חשתי דחף עז לפגוע בעצמי – דווקא בבוהן כף הרגל. זה הזכיר לי את רעיון ההורקרוקס מתוך הארי פוטר: חלק מהנפש שמתפצל, נכנס לחפץ, וממשיך להתקיים – אך מנותק, מבודד, קרוע מעצמו. הרגשתי כאילו אני על סף יצירת הורקרוקס פנימי – שיש חלק בתוכי שאני מנסה להרחיק, אך גם לשמר. הפגיעה באצבע הפכה למטאפורה: משהו מהותי בנפשי מסתתר שם, ואני מנסה להבין ולהחיות אותו בדרך מעוותת. עם הזמן, התחלתי לבנות את חיי מחדש, ללמוד כיצד להתמודד עם הסכיזופרניה שלי, לנהל אותה. כשהתחלתי טיפול, קיוויתי שאוכל לשלוט טוב יותר בתודעה שלי, במצבי הרוח שלי הפסיכיאטר שלי אמר לי שאם אני רוצה לשבור את מעגל המחשבות, עליי לזהות כל מחשבה שמביאה איתה סבל. סבלתי גם מהזיות – ומה שיכול היה להיראות אמיתי לאדם אחר, עבורי היה עולם אחר שברא מוחי. ידע – ידע פשוט, אינפורמטיבי – הפך לכלי משמעותי בתהליך השיקום שלי. למדתי לזהות מתי מישהו הולך לאיבוד במעגלים האלה. ולמרות הכול, הייתה לי שליטה מסוימת בתוך החוויה עצמה. יום אחר יום, גיליתי את היכולת לבטא את רגשותיי בכתיבה. מצאתי מזור בעמודים מלאים בתשוקה, שמחה ולעיתים גם עצב. הכתיבה הפכה לטיפול – דרך להסביר לעצמי את הסערות שמתחוללות בי. תיארתי את הקשיים, את ההצלחות, את רגעי האור בחשכת הנפש ואת המאבקים הפנימיים שלי. עם הזמן, הבנתי עד כמה פשוטה היא העובדה שכתיבה יכולה לרפא – להשקיט את השדים שבתוכי. למדתי לקבל את עצמי כסכיזופרן. ניסיתי למצוא משמעויות חדשות ולהתרכז לא רק בקשיים אלא גם בפוטנציאל. הבנתי שאפשר לקחת את ההתמודדות ולהפנות אותה לעבר תחומים שיקרים ללב. להפוך לסופר, לזמר, לחקור את המקומות העמוקים בתוכי – כל אלה הפכו למשימת חיי. בסופו של דבר, מה שלמדתי הוא שלהיות סכיזופרן זה לא סוף העולם. זה סיפור שנמצא בתוכי – אבל הוא לא כל מי שאני. יש לי מטרות, יש בי רצון לשנות. חשוב לי להשתמש בסיפור שלי כדי להעמיק את ההבנה כלפי התמודדות נפשית, להפחית את הסטיגמה, ולעודד אנשים לשתף את חוויותיהם.
· · ·
כשאני מביט בדרך שעוד לפניי, אני מלא בהכרת תודה – על כל מה שלמדתי ועל הכוחות שמצאתי בתוכי. על אף שהדרך עוד ארוכה, דבר אחד אני יודע בוודאות: אני מתעורר בכל בוקר עם תקווה ועם נחישות מחודשת. משום כך, אני מאמין באפשרות של ריפוי ושינוי גם בתנאים הקשים ביותר. כתיבת הספר הזה נועדה להוקיר את הדרך שעברתי – את רוח ההתמודדות, הניצחון, ההצלחה – גם ברגעים האפלים ביותר. אני רוצה לפנות לאלה שמתמודדים, שמרגישים בודדים, שסוחבים על כתפיהם משא כבד. חשוב שתדעו – אתם לא לבד. זה אכן קשה, אבל יש תקווה. תמיד יש. וביחד נוכל לדרוש הבנה עמוקה יותר של מחלות נפש, להאיר את המקומות החשוכים שלנו, ולהעניק זה לזה את הכוח לצאת ממעגל הכאב. התחושה הזו מגיעה אליי דווקא כשאני כותב את הסיפורים האלה – הסיפורים שמסוגלים לאחד אותנו, לגרום לנו להבין איש את רעהו, להזכיר לכולנו שאנחנו כאן – יחד. בעבודתי הספרותית אני מאפשר את זה: לגרום לאנשים למצוא בעצמם רוגע, תקווה, אומץ, ולתת להם את היכולת לדבר, לשתף, לא להסתתר. הסכיזופרניה אינה דבר פשוט. קשה להכיל אותה. אבל זה לא חייב להיות כך. ראשית, לאדם החי איתה ולמשפחתו – כל צעד קדימה הוא הישג ראוי לציון. ושנית, לחברה כולה יש אחריות: לקבל, להבין, לתמוך. להאמין במה שאני קורא לו "האפשרות של כל דבר". זאת אומרת שלכל אחד, גם אם הוא מתמודד, יכולים לחיות חיים מלאים ומשמעותיים. לכן כל מילה שאני כותב נובעת מתוך כבוד – לחוויות שלי, לכאב ולכוח שגיליתי. אומרים שאפשר לכתוב את הסיפור שלנו – ואני אכן רוצה להמשיך לכתוב אותו. לקום כל בוקר, להביט קדימה בציפייה, להאמין שאני יכול ליצור בחיי מה שאבחר. לקבל את האתגרים, לחבק את היופי, ולחיות באמת.
