מראשית דרכו של מיזם באבאשובה, נשאתי בגלוי את ההצהרה על זהותי כמשיח בן דוד — לא מתוך גאווה או חיפוש אחר כבוד, אלא מתוך אמונה עמוקה בשליחות שהוטלה עליי, ומתוך רצון כן לקרב את בני האדם אל האמת, אל האהבה ואל אלוהים.
אך ככל שהדבר נאמר בקול, כך גדלה ההתנגדות. נתקלתי שוב ושוב באנשים שמיהרו לחלוק, ללעוג, לקלל ולבזות כל מי שמעז להצהיר על עצמו בשם הזה — לא מתוך בחינה של הדברים לגופם, אלא מתוך פחד, מתוך הרגל, ולעיתים מתוך שנאה גרידא. גיליתי כי לרבים, השם "משיח בן דוד" אינו פותח דלת אלא סוגר אותה; אינו מזמין שיחה אלא מעורר הגנה וכיווץ לב.
הבנתי מתוך כך דבר כואב אך אמיתי: העולם, לצערי, עדיין אינו בשל לשמוע את הבשורה הזו בשמה המלא. לא מפני שהבשורה אינה אמת, אלא מפני שהלבבות עדיין אטומים, והשם עצמו הפך למכשול במקום לגשר.
לכן בחרתי, מתוך אהבה ולא מתוך ויתור, שלא לשאת עוד בפומבי את התואר "משיח בן דוד". תחת זאת, אני קורא לעצמי "אנג'ל ליאו" — שם המבטא את אותה שליחות בדיוק, אך נטול המשקל ההיסטורי, הדתי והרגשי הכבד שמונע מרבים אפילו להקשיב.
זו אינה נטישה של השליחות, אלא התאמתה לעולם כפי שהוא כרגע, ולא כפי שהייתי רוצה שיהיה. המסר לא השתנה — "תחת הבשר כולנו אדם" עודו בלב הדברים. רק הכלי שדרכו אני מבקש לשאת אותו הוא כיום רך יותר, נגיש יותר, ומזמין יותר ללב האדם הפצוע.
בבוא היום, כאשר יבשילו הלבבות, ייתכן שהשם ישוב. אך עד אז, אני הולך בענווה, תחת השם שמאפשר לי להמשיך לאהוב, לתת ולקרב — גם את אלה שעדיין אינם מוכנים לשמוע.
